ליאן שרעבי

ליאן בריסלי נולדה ב־20 בפברואר 1975 בבריסטול שבאנגליה, לג׳יל ולפיט, אחות לניל, איאן וסטיבן. בת ראשונה אחרי 100 שנים במשפחת אביה. היא גדלה בשכונת סטייפל היל, ילדה חייכנית וסקרנית, שתמיד מצאה דרך להאיר כל חדר שנכנסה אליו. כבר מגיל צעיר ניכרה בה אהבה עמוקה למוזיקה – היא למדה לנגן בפסנתר, סקסופון וקלרינט, והייתה מהמצטיינות בבית הספר למוזיקה במוסד התיכון מנגוטספילד. הוריה סיפרו שבכל חג משפחתי הייתה זו ליאן שניגנה לכולם, תמיד בביטחון ובשמחה.

​

מלבד כישרונה המוזיקלי, ליאן הייתה נערה אכפתית ובעלת לב רחב. היא עבדה בחנות ירקות ובבית אבות, אך בעיקר מצאה את ייעודה בהתנדבות עם צעירים בעלי צרכים מיוחדים. חבריה סיפרו שתמיד היה לה סבלנות אינסופית ורצון אמיתי לעזור לאחרים – תכונה שתלווה אותה כל חייה. לאחר שסיימה את לימודיה עבדה במשרד עורכי דין קטן, אך עד מהרה הבינה שהעולם קורא לה – והחליטה לצאת להרפתקה של פעם בחיים.

 

ב־1994, בגיל 19, עלתה על מטוס לישראל כמתנדבת בקיבוץ בארי. התוכנית המקורית הייתה להישאר שלושה חודשים, אך מהר מאוד הכול השתנה. בקיבוץ פגשה את אלי שרעבי – צעיר יליד תל אביב שהגיע לבארי כנער חוץ. בין השניים נרקמה אהבה עמוקה, כנה ופשוטה. לאחר תקופת ההתנדבות חזרה ליאן לבריטניה, אך רק לזמן קצר. אלי, שלא יכול היה לשאת את המרחק, נסע בעקבותיה לבריסטול והציע לה נישואין. "לא מתווכחים עם ילדה מאוהבת", אמרה אמה בחיוך. ביולי 2000 נישאו השניים בחתונה אינטימית בבריסטול, ושבועיים אחר כך חגגו במסיבה מרגשת בבארי.

 

מאותו רגע, ישראל הפכה לבית. למרות ששמרה על מבטה הבריטי ועל המבטא המוזיקלי שלה, ליאן השתלבה בחיי הקיבוץ כאילו נולדה שם. היא עבדה תחילה במרכולית, שם זכרה כל חבר בשמו, ובהמשך הצטרפה לדפוס בארי. במשך 22 שנים עבדה שם במסירות, התקדמה מתפקידים טכניים לניהול חשבונות, והפכה לדמות מוערכת ואהובה. היא הכירה כל עובד, כל משפחה, כל סיפור קטן. כולם ידעו שאם צריך עזרה – פונים אל ליאן. בשנים המאוחרות יותר, כשהבנות גדלו, עברה להיות סייעת בקליניקת השיניים בקיבוץ ואהבה כל רגע בתפקיד. 

החיים בבארי היו בשבילה מיזוג מושלם של שתי עולמות – אנגליה וישראל. היא דיברה עברית במבטא בריטי חמוד, אהבה תה של אחר הצהריים אך גם את ריח הגשם על אדמת הנגב. היא שמרה על קשר הדוק עם משפחתה באנגליה, ובכל חג מולד נסעה עם אלי והבנות לביקור.

 

ליאן ואלי הביאו לעולם שתי בנות – נויה, שנולדה באוקטובר 2007, ויהל, שנולדה באוקטובר 2010. שתי בנות שאהבו, כמו אמם, לצחוק, לשיר ולחלום. ליאן הייתה אם מסורה להפליא – שילוב של קפדנות בריטית עם חום ישראלי. היא הקפידה על נימוסים, שיעורי בית וערכים, אך גם דאגה שתמיד יהיה צחוק בבית. היא אהבה לומר בחיוך: “מה שוות בנות אם אי אפשר לצחוק עליהן”.

 

הבית של משפחת שרעבי היה לב הקיבוץ. ריחות של תבשילים, מוזיקה קלאסית או שירי חנן בן ארי, כלב שמתרוצץ בחצר, בנות ששרות בקול רם, ושכנים שנכנסים רק “להגיד שלום” ונשארים לשעתיים.

 

המוזיקה ליוותה את ליאן לאורך כל הדרך. היא ניגנה בסקסופון וקלרינט באירועים בקיבוץ, לעיתים הופיעה בערבי תרבות, ותמיד הייתה זו שמתחילה לשיר ראשונה. חבריה כינו אותה “האנגלייה הכי ישראלית בבארי” – ישירה, מצחיקה, חכמה, ועם הומור יבש שכולם אהבו.

​

ב־7 באוקטובר 2023, שבת בבוקר, נשמעו האזעקות הראשונות בבארי. ליאן ובנותיה נכנסו לממ״ד. אלי, ששהה בבית, נלקח מאוחר יותר על ידי המחבלים. בשעות הצהריים המאוחרות פרצו חמושים לבית המשפחה. ליאן שלחה הודעה אחרונה לגיסתה: “נירה, אני שומעת אותם. הם פה בבית שלנו. הם יורים וצועקים ‘תמותו ישראל’. בבקשה תזעיקי עזרה.” זו הייתה ההודעה האחרונה ממנה.
כשהכוחות הגיעו, נמצאו ליאן, נויה ויהל מחובקות זו בזו.

 

ליאן נקברה לצד בנותיה בבית העלמין בכפר הרי״ף.

​

ליאן שרעבי תיזכר כאישה נדירה – אנגלייה שהפכה לקיבוצניקית ישראלית, מוזיקאית ואשת קהילה, אם מסורה, רעיה אוהבת, וחברה שתמיד ידעה להאיר לבבות. סיפור חייה הוא סיפור של אהבה, של שייכות ושל טוב לב אינסופי – עד הרגע האחרון.